top of page


דלית אורבך למדה קולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב.
עבדה מעל עשרים שנה במשרדי הפרסום המובילים בישראל.
עשר שנים במשרד הפרסום מקאן תל אביב, שלוש שנים במשרד הפרסום באומן-בר-ריבנאי,
ארבע שנים במשרד הפרסום גיתם, שנה בראובני פרידן וארבע שנים במשרד הפרסום אריאלי.
עובדת כפרילאנסרית עצמאית
היא אם לשלושה ומתגוררת בגבעתיים.

דלית בצירי לידה של הספר השמיני שלה, פירסמה עד כה שבעה ספרי פרוזה בידיעות-ספרים, כתר, זמורה

מיתוג

  • איזה יופי את ניראית - Careline

  •  לא איטונג לא קונה

  •  הגבינה עם הבית - תנובה

  •  הכי בבית בעולם - אלעל

  •  שוני זה כל ההבדל - Sony

  •  לא סחבק - אהוד ברק (בחירות)

  •  מילים יכולות להרוג - סימוס בנהיגה - רלב"ד/לפ"מ

  •  נפלה עליך עז - Yellow

  •  תשעה מליון זה לא כסף - ביטוח ישיר

  • חמודי - שירותי בריאות כללית

  • לכולנו בראש יש סנפרוסט

  • עברתי דירה נשארתי בבית - משען

  • מי גאון של אמא - מטרנה

  • מילים יכולות להרוג (ססמא לרלב"ד נגד סימוס בנהיגה)

  •  ועוד...

ססמאות קמפיינים 3.jpg

בריאת שמות למותגים

אתנה - לנשים רצות
נביעות - מים מינרליים
שטוח'לה - בייגלה
ועוד...

יודעת לעשות קול של גיבורה 'שאפה', בעודה עפה.

קולות של גריסיני טבול בטחינה, באינטונצית לימון כבוש.

גם של תועמלנית תרופות דמה. של שפית דמיקולו. של אמא עם שקיות תחת העינים הטרוטות.

של שכנה שמורידה את הזבל.

תנובה - Yoplait
קרליין
קראנץ דגני בוקר Nestle
הד אנד שולדרס

תלמה שוגי
אמא של חמודי - כללית
טרה

Nestle פיטנס

דיפנד
AIG
אירוקה
ועוד...

ולא, אין לי סוכן לקריינויות. אני הסוכן. פחות מרשים, אבל יותר מנשים.

גיתם. השקת Sony ("שוני זה כל ההבדל"),
עבודה שוטפת על כל מותגי גיתם.

1988 - 1992

דלית אורבך מראיינת את דלית אורבך
 

דלית, אנחנו הרי מכירות לא מהיום, ועדיין, לפעמים שואלת את עצמי, מאיפה הרעיונות ההזויים האלה?

דלית: ובכן, כמו שאת יודעת, המוח שלי אגואיסט לא קטן והוא חושב רק על עצמו ועל מה שמעניין אותו. זה לא שאני לא מנסה לחנך אותו, אבל הוא מניאק שבועט בכל מה שלמדתי אותו. והאמת, לפעמים הוא צודק. אז אולי תשאלי אותו. הנה הוא. יושב פה לידי.

נו באמת. זה נשמע לי טריק זול כדי להימנע מתשובה.

המוח של דלית: חבל שאת מסיקה מסקנות עוד לפני שהצעת לי קפה, אבל זה לא חדש לי. זה מה שאנשים עושים- מקישים ממחט לתחת וחושבים שהם חכמים גדולים.

דלית: אני מתנצלת על החוצפה. ברגע שהוא מזהה התגוששות, הוא מוריד את הכפפות.

זה בסדר. ראיינתי לא מעט מתנגדי משטר פנימי. אני לא מתרגשת ממרד קטן. זה אפילו נראה לי ילדותי.

המוח של דלית: אל תנסי להקטין אותי, כי זה מעיד בעיקר עליך, בכל מקרה, לשאלתך, אני כותב מהבטן. לא של דלית. שלי. ומה שאני בעצם עושה, זה מסנג'ר את כל החושים של דלית ואת כל העירנות שלה ואז רץ עם זה לשדות הפתוחים. אני מבין שבסוף היום, היא זאת שצריכה לתת את התשובות לגחמות שלי, אבל לא ממש אכפת לי.

מבחינתי, אתה ודלית זה מקשה אחת. אני לא מבינה את ההפרדה המלאכותית הזאת. זה נראה לי התייפיפות.

דלית: פה, אם תרשי לי, אני חייבת לשים את הרגל. אנחנו אמנם בגוף אחד, שגם הוא כבר ראה ימים מתוחים יותר, אבל שתי יישויות נפרדות. יש שאנחנו משתפים פעולה, בעיקר במצבי חירום. בשאר הזמן, המוח מסתובב בלי רצועה. ואם בא פקח- אני משלמת את הדוח. אין ברירה. חית מחמד, גם אם היא מוח, חייבת את המרחב שלה.

נניח שהבנתי. אז איך זה עובד בפועל. עבודה, כתיבה וכל השאר?

המוח של דלית: אני מחכה שדלית תכין את הקרקע. תבין מה צריך לעשות ותארגן לי את לוחות הזמנים. ואז אני מגיע, נותן את שלי והולך. היא כמובן מנקה אחרי. זאת ההיררכיה.

דלית: נו, לכי תחיי עם בוס כזה.

bottom of page