פרסומות ינואר

לא חשוב כמה פעמים שאראה את הפרסומות של פלאפון- עולם אחר- העיניים שלי תמיד ימצצו את המסך בתענוג. ובכלל לא חשוב על מה הפרסומת. השפה, השפה מגניבה. השפה מקסימה והשפה שובת לב בצורה כזאת שתיכף, ממש עוד רגע קט, ובאמת, רק אוריד את הסיר מעל האש ואעבור לפלאפון.

שילוב של טלטאביס עם מרי פופינס ושאר סרטי הילדות. פנטזיה טהורה. בלי “כמו בחיים”. ההפך מריאליטי. בלי דיאלוגים שמנסים להיות זורמים ואותנטיים. פיקציה במלא מובן התמונה. וזה כל-כך יפה לנשמה. באמת. השאלה אם המרחק בין מתיקות אינסופית לבין מוקדנית מעוטרת ציפורניים מודבקות גלזורה, הוא שנות אור, או שנות חושך. נכון, אני יכולה לשאול את אותה השאלה גם לגבי העולם הפוזיטיבי של אורנג’. הכל טוב. הכל יפה. וכולם בלונדינים. גם שם, לך תדע מה המבצע המתוקשר, אבל לפחות בסרטי אורנג’, יש אנשים. כאלה שנראים כמו אנשים. לא אנשים שאנחנו מכירים, אבל אנשים שהיינו רוצים להכיר ולקנא בהם. אולי זה מקרב אותנו טיפה יותר למוצר הנמכר. בכל זאת, חיות מוזרות עם עיניים גדולות לעומת שבדים מאושרים. אני בעד החיות. ביג טיים. כי זה הלב מחליט. לא הראש. הלב. והלב שלי מסתכל על היצורים החמודים האלה ונשבה. זה לגמרי אחת אפס לפלאפון.

מתוך היכרות עם הענף וניסיון מצטבר של עשרים וכמה שנה, הייתי אומרת שבכלל לא חשוב המסר הספציפי של הסרט הספציפי. כן הנחה לא הנחה. כן הדגם לא הדגם. מה שחשוב זה שתאהב את חברת הסלולאר שלך. שתאהב. שתרגיש סבבה שאתה שייך אליה. ואת זה, פלאפון עושה בגדול. יש מצב שאני, לקוחה הדיוטית, אומרת לעצמי, שאם חברה כזאת, יכולה להתעופף בעולמות כאלה מופלאים ותמימים, יש סיכוי, שהם לא ירמו אותי. כי מרי פופינס לא רמאית והטלטאביס לא יודעים שקר מהו. שוב, זאת תחושה, זה צורך שלנו כלקוחות לדעת שאין רוע בעולם ואין רשעות נגדנו. מצד שני, תמיד יכול לבוא הציניקן ולהגיד- נו, ביחיאת, יותר מגוחך מחברת סלולאר תמימה- הרי אין. וגם זה נכון. אלא שלזהות את הצורך של האנשים שישקרו להם בצורה הזאת ולא האחרת, זה סוג של רגישות. זה כמו להחליט שלפו הדוב אין בולבול. מה שאומר שהוא לא יכול “להזיק” לאף אחד. אין לו את זה. את היצר, את התשוקה וכל שאר הרגשות השטניים. עד כדי כך אנחנו תמימים. בעיני זה משובב. מאוד משובב. ותחשבו איפה העולם הקסום הזה מסתובב. יש לו מימינו את סלקום, שמוכר ישראליות במובן הישראלי צעיר אחלה בחלה. אותנטיות ושירים שלא נס ליחם. ויש לו משמאלו את אורנג’, שכולו חו”ל וחיוכים וטוויסט עדין בסוף. גינונים מנומסים לאורך כל הקו האורנג’י. ככה צריך להתנהג. ולא אחרת. זה פוליטיקלי קורקט וכל שערה במקום. אז אם בפלאפון רצו בידול- הם קבלו אחושילינג בידול. רצו התאהבות שעוקפת מוח- קבלו אחושרמוטה התאהבות כזאת. רצו למכור מבצע ספציפי תוך כדי? נו, שויין, אז אנשים יגיעו לדוכן ויגידו להם. העיקר שיגיעו.

ועכשיו כמה מילים כל גימל יפית ומם יפית. כלה וחמות. שזה כאילו השילוב הכי יכנעי בעולם. שתי דודות שיושבות ומחייכות חיוך מלאכותי, כמו שאנחנו זוכרים את אמא שלנו מחייכת לאורחים שהיא שונאת ומוכרות לנו אבקת כביסה. ולכאורה, אתה אומר- ביחיאת ראבאק, מה זה החרא הזה? איפה השואו? מה קורה עם הציצים הקופצים? איפה האינטרטיינמנט? מה, הן לא רואות שזה לא לעניין?

אז זהו, שזה בדיוק העניין.

כי מצד שני, בהפוך על הפוך, עם כל הסלאלומים שכל פרסומת מנסה לעשות וכל הפרובוקציה שניתזת לכל הכיוונים, דווקא שתי הגרציות האלה, בולטות. זה כמו צביקה פיק, שמרוב שהוא לא בא לשמו, בסוף הוא בא לשמו. צחקנו עליו ובסוף הוא זה שצוחק עלינו. וככה גם עם מאיה ויפית. הן אלה שצוחקות אחרונות. הן נשארו מספיק זמן, כדי שכולנו נעשה את כל הסיבוב, בין פאתטי לרלוונטי וניצחו. ומדובר בעובדות. במספרים. במכירות על המדף.

גימל, פשוט לא זזה מהמקום שלה כבר שמונים שנה, וכולם עברו אותה והתרחקו ממנה, עד שבמקום להישאר מאחור, היא מקדימה. למה האחרונים תמיד בסוף? אז זהו, שתלוי מאיפה מסתכלים על זה. כי מספיק לסובב את זה לצד השני- והאחרונים הם הראשונים.

עוד זווית שעובדת אצלן ואולי כאן זה מתקשר ל”עולם-האחר” של פלאפון, זאת זווית התמימות. הן יושבות מולך, וכאילו בתמימות מוכרות לך משהו בצורה הכי לא אטרקטיבית שיכולה להיות. ואתה אומר לעצמך, תראו מה זה ארכאיות, ושופו מה זה אנכרוניסטיות לשמה, ותוך כדי זה, משהו בתום הזה, שובה אותך. לא שובה כמו העולם של פלאפון. יותר מהמקום שפעם היה טוב יותר. האוכל היה טעים יותר ואנשים אמרו שלום זה לזה ברחוב. משם, מהנוסטלגיה, הן מצליחות לגעת במוצרים של היום. כמו- חלב של פעם, שנמכר היום. כשהיינו ילדים, שיחקנו דודס וסטנגה. והיינו מספיק תמימים לחשוב שהעולם היה תמים. ויש בזה משהו יפה. בהתרפקות. ובעיני, זאת מניפולציה משוכללת מאוד. ואם אתם חושבים שגימל בכלל לא חשבה על זה, אז… כמו שאמרתי - תמימות.