אם לא היה לה דמיון, כבר מזמן היתה זורקת אותו. אבל היה לה. וכל פעם שהיא ראתה את החורים באישיות שלו, היה הדמיון שלה יוצא להפלגה וחוזר עמוס תבלינים, צבעי אקריליק ובדי משי, אותם היתה מערבבת והופכת למלט. את המלט היתה שופכת לתוך הבעל שלה, עד שאי אפשר היה לראות את החורים. עד שהגבר שלה היה שלם. בדיוק כמו שרצתה. אחרי כמה ימים, המלט היה מתייבש והיה לה יופי של גבר.
הדמיון שלה יצר יש מאין
קשקבל. היא התחתנה עם גבר קשקבל. והחורים שלו היו כר המרעה שלה. אם היתה יודעת להכין פלפלים ממולאים היתה כבר דוחסת אורז עם צנוברים, אבל היא לא יודעת לבשל. רק להפעיל את הדמיון שלה ולהפוך את גבר הקשקבל, לאטרקטיבי.
וזה עבד הרבה זמן. היא והגבר הממולא שלה והדמיון שלא הפסיק ליצור יש מאין. שלא הפסיק לעזור לה להרגיש טוב עם עצמה. שלא הפסיק לסייע לה לשקר לעצמה. והשקרים העצמיים העלו עובש. והעובש פשה גם בקשקבל. וכל עקרת בית יודעת שגבינה מסוג זה, אינה אמורה להעלות עובש. ובכל זאת זה קרה, כי האישה, לא היתה עקרת בית ולא היה לה מושג שעובש יש רק בגבינות צרפתיות מיוחדות, או בגבינות מקולקלות.
ויום אחד, החורים היו גדולים מדי. והדמיון, שקרע את התחת שלו, אמר די. תעזבי אותי באמא שלך. אין לי כוח למלא את הפנטזיות שלך. זה פאתטי. זה מיותר. זה לא מועיל לך. זה לא מועיל לו. ובלי רגשות אשמה, לקח הדמיון, את הפלקאות שלו ונתן גז. והאישה נותרה בלי משקפיים ורודים. בלי שמן סיכה. בלי אפשרות לספר לעצמה סיפורים.
האהבה מטפטפת
ואז הוא חזר הביתה, הגבר שלה, מלא חורים כמסננת. ולא היתה לה מלית. והמון רוח נכנסה דרך החורים שלו והאישה הצטננה. ממש חטפה נזלת רצינית וקור בכל העצמות שלה. היא חיפשה את הדמיון, שיבוא לכסות את מערומיו, שיזרוק איזו שמיכה על החללים שנוצרו בבעל שלה ואז הבינה, שהחורים שלו הם שלו והדמיון שלה הוא שלה והם לא מתחברים יותר. והיא כבר לא יכלה לשקף לגבר שלה את השלמות שבו. לא יכלה להגיד לו כמה הוא נהדר, כי עכשיו, היא ראתה רק חורים. לא גבינה. ומי רוצה לחיות עם גבינה? מה, היא עכבר? והגבר שלה, לא הבין מה קרה. איפה האישה שהשלימה לו את עצמו? ששמשה לו כאם וכאחות? למה יש תקלה במנגנון?
גם האישה שאלה את אותה השאלה. והשאלה חזרה אליה בלי תשובה. והאהבה שהיא המציאה התחילה לטפטף. ולאט לאט ניגרה מחוצה לה ורוקנה את הדלי. והגבר שלה, ההצטננות שלה, נגעה לליבו, שאל את עצמו, מה הוא יכול לעשות, כדי להקל עליה. אולי אקמול. אולי כוס תה חם. אבל זה לא הועיל לה. היא היתה עסוקה באבל על מות הגבר השלם. על מות השקר הנפלא. על סופה של אהבה מדומה.
אני אתמלא, צעק הגבר. אני באמת באמת אתמלא, הוא התחנן. אבל האישה רק שמעה את שריקת הרוח שעבר דרך החורים. והרגישה עצובה.
איפה הגבינה שלי? בכתה האישה. מי הזיז אותה? אבל לבעל לא היתה תשובה. הוא רק ישב עם עצמו בפעם המאה וניסה לחשוב מה עושים עם אישה שהדמיון שלה נטש אותה והשאיר אותה מפוכחת להדהים. איך החבר הכי טוב שלו, הדמיון שלה, עזב אותו לאנחות? איך אפשר לשמור על זוגיות ככה, בלי עזרה?
הדמיון הלך לישון
אבל הדמיון שלה לא הלך. הוא רק ישן. ישן עמוק. חיכה לאביב. חיכה שהאישה תבין שהוא עושה לה שירות דוב. שהוא לא באמת חבר שלה. שהוא חבר של הבעל שלה. ושבעצם, הוא, הדמיון שלה, בוגד בה כל הזמן עם הבעל הזה. עוזר לו להיות יפה, במקום לעזור לה להיות יפה.
אבל האישה בכלל לא חשבה שהדמיון, שהוא פרי דמיונה שלה, יכול להיות נגדה. למה שזה יקרה? מה פתאום? הרי הוא חלק ממנה, לא?
הימים חלפו והאישה נטושת הדמיון החלה להתחזק. המציאות התבהרה והצינון שלה חלף. הבעל ניסה למלא את החורים שלו והיא כבר לא ישבה עם פרוסת הלחם וחיכתה שיפיל פרוסה מהגבינה שלו על שלה. והדמיון? הוא, כמו שאתם רואים, עובד יפה. אבל הפעם, לטובתה.
מה יהיה סוף הסיפור? אם תשאלו את הדמיון, הוא יתחיל ללהג עכשיו בלי סוף. אז לא נשאל אותו.
מתוך הבלוג של דלית אורבך.
Comments