חיפוש
  • amirraskin1

הקנאה נחמה

עודכן: 19 במאי 2020

היא מגרדת. לא. היא יותר מזה. היא צורבת. אפילו שורפת.

הקנאה שלנו. והיא לא אחת. לא לא. היא המונים. יש לה נוכחות בכל דבר. בכל מקום. וקשה. קשה להיפטר ממנה. מהרגע שהיא מטיילת לך בראש, הלכה עליך.

לא אצל כולם היא נראית אותו דבר. יותר מזה. לא אצל אותו אחד, היא נראית אותו דבר. יש לה תחפושות ויש לה מקומות מסתור לחים ואפלים, משם היא מוציאה את ראשה הקטנטנן ומוצצת לנו את הדם. הרבה אנשים מסתובבים עם הקנאה נחמה על הראש ואפילו לא שמים לב שהם מתגרדים כל היום. הם חושבים שככה זה בחיים. עיקצוצים הם חלק מה”סחלעה” שמסביב. הם גם לא מתארים לעצמם שלהם יש קנאה. קנאה יש לאחרים. וזה ממש גועל נפש. מזל שלהם אין.

יש כאלה שמודעים לקנאה שלהם. יודעים שמשהו הולך להם על הראש ומשבש את ראיית החיים שלהם. מרעיל אותם פה ושם. אבל הם סלחנים לגבי נחמה. מקבלים אותה. לא קוראים לה קנאה. מכנים אותה- רכושנות, או ערנות, או “באג” באישיות ועוד שמות חיבה אחרים.

ויש את מעטי המעט, שיודעים, מודעים ושונאים כל רגע שהם מרגישים את הקנאה יוקדת מהם, משפשפת את ידיה בהנאה, כשהם נשרפים בתוכם.

אבל נחמה שלנו, היא לא סתם קנאה עלוקת דם. היא כאן מסיבה טובה. יש לה תפקיד. לא כולם יודעים אותו, וחבל. נחמה שלנו היא חוליה חשובה בשרשרת המזון הפסיכולוגית. הקנאה החביבה היא שומרת הסף שלכם. היא לא נותנת לכם לעבור. “אין כניסה, חבר’ה”, היא אומרת. “אתם קנאים ותסתפקו בזה. זה מה שאתם. ואני לא אכנס לפרטים”, היא אומרת להם והודפת אותם לכעוס על אחרים, להתרגז על ההורים שלהם שחינכו אותם לקנא. “אל תשכחו, חבר’ה, שגם אמא שלכם, שתהיה בריאה, הייתה מקנאה בכל מה שזז לידה. כל תכשיט חדש של חברה היה מוציא את עיניה החוצה. אז גם אתם כאלה. לא נורא. חיים עם זה. ואם מאפרים את זה נכון, זה יכול להיראות חינני. טוב, לא חינני, אבל …. נו, תזרקו על זה שמיכה או משהו ותניחו לעצמכם”.

ואתם מניחים. כי אתם חושבים שאתם קנאים, כמו שאחרים קמצנים או מפוזרים או שקרנים.

אבל זה לא מדויק. כי נחמה שלנו היא רק קצה הקרחון. היא מסתירה מאיתנו סוד גדול. מסתירה זה קצת פשטני. היא מגרדת אותו כל הזמן. היא הרי קנאה, אז היא נדבקת למי שאנחנו בדבק מיוחד שיש לקנאה ומטילה ביצים סביב התכונה הכי חשוכה שלנו: חוסר הביטחון. ההערכה העצמית הנמוכה. המחשבה העמוקה שלא באמת מגיע לנו כל מה שיש לנו. ולכן, זה תיכף ילך. זה תיכף יעלם. ועוד רגע ייקחו מאיתנו את כל מה שהרווחנו.

כל פעם שאנחנו מקנאים, אנחנו מאששים את הטענה שאנחנו לא שווים. אבל בגלל שאנחנו לא ממש מחוברים לטענה הזאת, אנחנו אומרים שאנחנו מקנאים באחר. ואם אנחנו לא מודעים, אז אנחנו כועסים על האחר ואם אנחנו ממש לא בעניין של להסתכל על עצמנו, אז אנחנו אומרים שהחרא הזה שמולנו, הוא, הוא, לא מגיע לו כל מה שיש לו. הוא הגנב. הוא הרמאי.

והקנאה הקטנה שלנו מטילה עוד ועוד ביצי קנאה סביבה. ואנחנו מקנאים בכל מה שזז ויש לו יותר מאיתנו. כל מה שלוחש לנו, שאנחנו לא שווים כמו זה שיש לו. וזה מגרד. נורא מגרד.

נכון, יש תכשירים נגד קנאה. יש ספריי כזה ויש ג’ל אחר. פעם ההורים שלנו היו שופכים על הראש נפט. נפט, כדי להרוג את הגועל נפש הזה שמתרוצץ בראש. שזה עונש גם לקרקפת שלנו. כלומר, אנחנו נענשים פעמיים. גם על החיה הנוראית שגרה בתוכנו וגם על זה שהבסיס שלנו כזה מטונף, שהוא מייצר בית גידול כזה.

“אני מקנאה בחברה שלי. יש לה בית יפה וילדים חכמים. ואני מקנאה בבעל שלי, כי מי יודע מה הוא עושה כשהוא לא איתי. בטח מישהי אחרת נהנית ממנו. כן כן, כשאני לא רואה, כולם יוצאים ממחבואים וחוגגים על חשבוני. למה חשבוני? כי זה היה צריך להיות שלי. אז למה זה לא שלי? אני לא יודעת. אני רק יודעת שזה לא הוגן. אכלו לי ושתו לי ועכשיו אני מקנאה שלהם יש ולי אין”. ככה נשמעת קנאה כששומעים אותה נאמרת. אבל לא כשחושבים אותה. אז היא נשמעת אחרת. ככה: “בעלי בוגד בי. אני יודעת את זה, כי כבר תפסתי אותו פעם אחת. החברה שלי עם הבית היפה והילדים, היא אישה איומה והיא גם מעלימה מס מהמדינה והילדים שלה לא נורמליים כי היא הורסת אותם באיך שהיא מחנכת אותם. ואם לא היה לי לא נעים הייתי מתקשרת לשירותי הרווחה שייקחו את האמא האיומה שהיא. ואני, שאני באמת אישה נהדרת, אני מסתכלת על החטאים האלה של אנשים ומתפלצת. לא הוגן למנוע מאישה מקסימה כמוני את הזכות שיהיה לה רכוש ואושר”.

אבל היא באמת אומרת ככה: “אני לא מתפלאה שבעלי מסתכל על נשים אחרות. הרי אני בתוך תוכי יודעת שאני לא שווה הרבה. אני לא שווה כלום. וכל מה שהשגתי בחיים, גם הוא לא ממש מגיע לי. כי זה הצדק האמיתי. מי שלא שווה – אין לו. והוא מחפש אישה ברמה שלו והוא צודק. אם היתה לי רמה כמו שלו יש- גם אני הייתי בוגדת בו. זה לגיטימי. ולגבי החברה עם הבית והילדים- אז האמת היא שאני, אני אמא נוראית וקשה לי לראות איך אמא אחרת מצליחה לטפח בית וילדים בצורה כזאת. קשה לי לראות איך אני לא מצליחה. וכל פעם שאני רואה אותה, אני נזכרת בי. ובחוסר הכישרון והיכולת שלי. אז אני מקנאה בה. בעצם, אני בזה לעצמי ושונאת את עצמי”.

משום כך, הקנאה נחמה, היא באמת נחמה. כי לדעת שאתם קנאים ולהיתקע בידיעה הזאת- זה נחמא פורתא, לעומת ללכת את כל השלבים האלה ולגלות שאתם סתם מרגישים אפסים. אמרתי אתם? איזה צחוק. לא שמתי לב. כי אני, אני לא קנאית. מה יש לי לקנא בכם? אני מקסימום לועגת לטיפשותכם. כי כזאת אני. מודעת משהו פחד.

16 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

שאלו את עניותה של דעתי אז נתתי את השנקל שלי. שאפו לענת ביין מגלובס האמיצה ולמירן פחמן הטורבו הבלתי נלאה. https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001376164

"המכולת'ניק שוב יצא מהחנות שלו", הפטירה הניה והמשיכה ללכת לכיוון המדרחוב. הלכתי אחריה, עוקב אחרי תנודות ישבנה, כמו שאני תמיד עושה כשהיא פוסעת לפני. היא לא הסבה פניה לאחור, יודעת שאין מצב שאני לא הצל ש

אם לא היה לה דמיון, כבר מזמן היתה זורקת אותו. אבל היה לה. וכל פעם שהיא ראתה את החורים באישיות שלו, היה הדמיון שלה יוצא להפלגה וחוזר עמוס תבלינים, צבעי אקריליק ובדי משי, אותם היתה מערבבת והופכת למלט. א